השלב הראשון של ההתעוררות הרוחנית לא תמיד זוהר, לפעמים הוא מתחיל בחושך מוחלט.
שלב ההתעוררות מגיע בשתי דרכים עיקריות, ומה שמדהים הוא שלא משנה איך זה מתחיל, התוצאה לרוב דומה.
הדרך הראשונה, והנפוצה יותר, היא דרך כאוס. היא נכנסת דרך אירוע טראומטי, משבר בזוגיות, אובדן, או כל שינוי דרמטי שדוחף אותנו לשנות את הדרך שבה אנחנו רואים את החיים.
אצלי זה בדיוק מה שקרה. ניתקתי קשר עם כל החברים הישנים, עזבתי את הבית בלי שקל. רק כשעבר זמן, הבנתי שהסייקלים הנמוכים שעברתי שימשו כמורים הכי טובים שלי.
כך חוויתי את ההתעוררות. דרך כאוס. אבל יש גם דרך אחרת.
הדרך השנייה, שפחות נפוצה, היא התעוררות ספונטנית.
היא יכולה לצוץ ביום רגיל, בלי שום טריגר חיצוני. פתאום משהו בפנים מתעורר. אתם מרגישים פרץ של בהירות או מבינים משהו שמשנה את כל מה שחשבתם.
זה לא משנה באיזו דרך זה קורה. בשתי הדרכים מגיע שלב שבו עולות שאלות עמוקות. מי אני באמת, מה זה ה"אני" הזה.
האגו נסדק, התודעה מתחילה לחפש תשובות. נוצרת תחושת בלבול, לפעמים גם פחד.
לרוב, השלב הראשון בהתעוררות הרוחנית נמשך ימים או שבועות.
אבל ההשפעה שלו יכולה ללוות אותנו הרבה יותר זמן.
אין דרך אחת נכונה לחוות התעוררות רוחנית.
כל אחד עובר את זה אחרת. לפעמים זה קורה בעדינות, בשקט פנימי, ולפעמים זה דורש טלטלה עוצמתית כדי לשבור את הישן.
כשזה קרה לי, מצאתי את עצמי שוקע בזה עמוק. קראתי ספרים על רוחניות, צפיתי בקורסים, תרגלתי מדיטציות ונשימות, הרגשתי שזה ממלא אותי בכל רגע ביום.
אני יודע שחלק מכם מזדהים. גם אתם קיבלתם סימנים, חוויתם סינכרונים מדויקים, כאילו היקום בחר ברגע הנכון לשלוח לכם רמזים.
משכתם הזדמנויות חדשות, פגשתם אנשים שמדברים באותה שפה פנימית.
זה לא תמיד פשוט. לפעמים עולה ספק, או געגוע למוכר.
אבל מתחת לכל זה יש תחושת עומק, כאילו משהו גדול קורה. כאילו אנחנו חלק ממשהו רחב יותר, אמיתי יותר.
התעוררות רוחנית היא לא נקודת ציון, אלא מסע.
היא דורשת זמן, תנועה פנימית, קבלה.
תנו לעצמכם להרגיש את זה, ללכת עם הלב, ולא לשפוט את עצמכם גם אם יש נפילות.
גם אני עברתי את זה, ולמדתי להיות רך עם עצמי בדרך.
